החלטה בתיק בש"א 411/06

בפני בקשת הנתבעים מס' 13-18 (להלן: "המבקשים") לצוות על התובעים ליתן ערובה להוצאותיהם, בקשה לפי ס' 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, וס' 353א' לחוק החברות, תשנ"ט-1999.

התובעים הגישו כתב תביעה נגד 23 נתבעים, בהם המבקשים, לתשלום סך 800,000 ש"ח ולמתן צווי מניעה וצווי עשה שונים.

התביעה, אשר כתב טענותיה משתרע על פני 27 עמודים, הינה תביעה ארוכה, מסורבלת ועתירת עובדות וטענות. ליבת התביעה, ככל שניתן להבין מן הכתב, הינה תביעת לשון הרע בגין מכתב ששלחה הנתבעת מס' 1 לבנק דיסקונט, המבקש מס' 1  (להלן: "הבנק"), ובו טענה כי שיקים שלה שהיו מוחזקים על ידי התובעים, נגנבו והושלמו ללא הרשאה ואין לפרעם. בשל מכתב זה, כך נטען, ביטל הבנק את מסגרות האשראי של התובעים וחברות הקשורות עמם. עוד נטען, כי הבנק ופקידיו הוציאו ללא כל בדיקה ובירור, ורק על סמך מכתב הנתבעת, "חוזר פנימי", אשר הופץ לכל סניפי הבנק, והאוסר ליתן אשראי לתובע מס' 1 (להלן: "התובע") או לחברות הקשורות עמו. עוד נטען כלפי המבקשים כי אלה פעלו בחשבונות התובעים ללא רשותם או הסכמתם. יצויין עם זאת כי כתב התביעה מנוסח באופן כוללני מבלי למקד את העילות והנזקים הנטענים כלפי המבקשים (והשווה ס' 216-219 לכתב התביעה העוסק בעילת לשון הרע אשר איננה מיוחסת, כל עיקר, למבקשים, כמו גם פירוט העילות הכוללני בס' 226 ואילך לכתב התביעה, אשר איננו משייך את העילות הנטענות למי מן הנתבעים).

מעיון בתיק התביעה עולה כי התביעה המקורית הוגשה לבית משפט השלום בירושלים ובה עתר התובע לחיובם של הנתבעים מס' 1-3 בתשלום סך 100,000 ש"ח. עוד לפני פתיחת הדיון בתביעה עתר התובע לתיקון תביעתו הן על ידי צירוף תובעים נוספים, הן ע"י צירוף 19 נתבעים נוספים, והן על ידי תיקון סכום התביעה לשלושה מיליון ש"ח. בית משפט השלום התיר את התיקון, ולאור סכום התביעה המתוקן העבירה לבית משפט זה. בפועל, ומטעמי אגרה, הוגש כתב תביעה מתוקן ע"ס 800,000 ש"ח בלבד, סכום המצוי בתחום סמכותו של בית משפט השלום. מטעם זה, ומטעמים נוספים, תלויות ועומדות בבית המשפט בקשותיהם של חלק מן הנתבעים לסילוקה של התביעה על הסף.

המבקשים עותרים, כאמור, לחיוב התובעים בהפקדת ערובה להוצאותיהם.

על פי הנטען בבקשה, מנהל הבנק נגד התובעים הליכים משפטיים בגין יתרות חובה בלתי מסולקות בחשבונות התובעות מס' 2-3, המצויות בשליטת התובע הערב לכל חובותיהן. יתרת החובה בחשבונות אלה מגיעה לסכום של למעלה מ-700,000 ש"ח. הליכים אלה טרם נשאו פרי לבנק.

לטענת המבקשים, לאור אי פירעונם של חובות התובעים לבנק, קיים חשש כי אם תידחה התביעה לא יוכלו לגבות את המגיע להם, במיוחד לאור מספרם הרב של הנתבעים, ותור הנושים הארוך שיווצר.  מצבן הקשה של החברות התובעות, כמתואר בכתב התביעה, מעלה חשש כי לא ניתן יהיה להיפרע מהן אם תידחה התביעה, ולפיכך הנטל מוטל על התובעים להוכיח קיומם של נכסים מהם ניתן להיפרע. גם סיכויי התביעה נגד המבקשים הינם קלושים, ובמיוחד נגד המבקשים 2-6 אשר פעלו אך כאורגנים של הבנק.

התובעים טוענים כי דין הבקשה להידחות על הסף בהיעדר תצהיר התומך בעובדותיה, ובהעדר ראיה ביחס לחוסר יכולתם לשאת בהוצאות. עוד הם מכחישים כי לא עמדו בהתחייבויותיהם כלפי הבנק וטוענים כי בתביעת הבנק נגדם ניתנה להם, בהסכמת הבנק, רשות להתגונן.

בכל המתייחס לתובע שאיננו תאגיד, ההלכה היא כי בית המשפט יטיל ערובה להוצאות רק לעיתים נדירות ובנסיבות יוצאות דופן. זכות הפניה לערכאות הוכרה כזכות חוקתית וזכותו של בעל דין להתדיין, כך נקבע, מוגנת, גם מקום שאין ידו משגת לשלם הוצאות אם תידחה תביעתו (ראה רע"א 2808/00 שופרסל בע"מ נ' ניב ואח', פ"ד נד(2) ע' 845). תכליתה של ההוראה המסמיכה את בית המשפט להטיל ערובה הינה מניעת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאותיו של הנתבע, בפרט במקרים בהם נראה כי סיכוייה של התביעה קלושים. יחד עם זאת, לאור חשיבותה הרבה של זכות הגישה לערכאות הכלל הוא שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד (רע"א 7543/04 ליסטר נ' ליסטר, פדאור 04(14) 769).

בענייננו, ובכל המתייחס לתובע מס' 1, לא נטען, וודאי לא הוכח, כי התובע נעדר יכולת כלכלית. אף לא הוכח כי יקשה על המבקשים לגבות את הוצאותיהם, ככל שיפסקו, ולא הוצג טעם אחר שבדין לחיוב התובע בערובה.

ויודגש, עצם העובדה כי למבקשים טענת חוב כלפי התובעים שטרם הוכחה, גם אם הוגש בגינה הליך משפטי (במובחן מחוב פסוק שלא נפרע), איננו בבחינת טעם לחיובם של התובעים בהפקדת ערובה להוצאות.

שונה המצב ביחס לתובעות מס' 2-4 (להלן: "התובעות"). הוראת החוק החולשת על בקשה לחיוב בערובה, בכל המתייחס לחברה שאחריות בעלי המניות בה מוגבלת, היא הוראת ס' 353א' לחוק החברות, תשנ"ט-1999, הקובעת כדלהלן:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין."

טרם תיקונו של חוק החברות על ידי הוספת ס' 353א', נחלקו דעות הפוסקים בשאלת ההשלכות הנובעות מביטולה של הוראת ס' 232 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983, וביחס לשאלה האם עם ביטולה הושווה מעמדה של חברה, לעניין הפקדת ערובה להוצאות, למעמדו של תובע בשר ודם. עם חקיקתו של ס' 353א' נתייתרה, למעשה, מחלוקת זו. בדברי ההסבר להצעת חוק החברות (תיקון), התשס"ב-2002, נאמר בהקשר להוראה זו:

"מוצע להחזיר לחוק את ס' 232 לפקודת החברות כדי להבהיר כי לא היתה כל כוונה לשנות מן הפסיקה לפיה הוחלו כללים מיוחדים בכל הקשור לחיובה של חברה תובעת במתן ערובה להוצאות הנתבע.." (הצ"ח 3132, 638, בעמ' 654) .

אם כן, בדומה להוראת ס' 232 לפקודת החברות, והפסיקה שבאה בעקבותיה, קובעת הוראה זו, כנקודת מוצא, כי יש לחייב חברה מוגבלת בערובה להוצאות. בית המשפט לא יחייב בערובה להוצאות אם נסיבות העניין אינן מצדיקות זאת או אם הוכיחה החברה את יכולתה הכלכלית לפרוע את הוצאות התובע.

בענייננו, בס' 1 לכתב התביעה טוענים התובעים לקריסתן המוחלטת "של החברות" וכך גם בס' 238 לכתב התביעה. גם בבקשתם לדחיית תשלום האגרה טענו ל"מצוקה כלכלית עכשווית". התובעות אף לא הביאו, בתגובה לבקשה, כל ראיה שהיא להוכחת יכולתן לשאת בהוצאות המבקשים.

נסיבות העניין מצדיקות אף הן הטלת ערובה להוצאות. התובעות הגישו תביעתן, כאמור, נגד 23 נתבעים. התביעה שהוגשה הינה בלתי ממוקדת, מנוסחת באופן כוללני מבלי לעשות את ההבחנה הנדרשת בין הנתבעים, ותוך ערבוב עילות ונתבעים עד שכמעט בלתי אפשרי לדלות את המוץ מן התבן. אין ספק כי ניהול התביעה באופן זה, יש בו לכל הפחות כדי להגדיל את הוצאות המבקשים שלא לצורך. גם אופן תיקון התביעה כפי שתואר לעיל יש בו כדי להעיד על כך.

הנני מחייבת, אפוא, את התובעות מס' 2-4 להפקיד בקופת ביהמ"ש, תוך 30 יום מהיום, סך 10,000 ש"ח, או לחילופין ערבות בנקאית צמודת מדד ובלתי מוגבלת בזמן על הסכום הנ"ל, כערובה להוצאות המבקשים.